photos soon to come

היי שלום קולומבוס

היי שלום קולומבוס על אנשיך מסבירי הפנים,

היי שלום קולומבוס על שדותיך הירוקים,

היי שלום קולומבוס על שכונותיך הפרבריות והפסטורליות.

היו שלום רון ושירון- 

שירז את אישה אמיצה אני מעריצה את כוחות הנפש שלך

מצטערים שלא נפרדנו, מקווים להפגש בעתיד

אוהבים אתכם ומודים לכם על הכל!

היו שלום אווזי הבר המגעגעים

היו שלום ברווזים נינוחים באגם

היו שלום במבים וארנבות

היו שלום סקוט ובוני, דיוויד ואנדראה, וכל ילדיהם,

היו שלום נשות הדסה מעוררות ההשראה, הופ את אחת ויחידה,

היו שלום אבי גבאי ומשפחתו המקסימה

היו שלום

היה שלום איסטון סנטר, אולי עוד יבואו לצלם שם סרט יום אחד, הסט כבר מוכן

היי שלום דאון טאון על הרחוב הקצר המגניב היחיד שלך

היי שלום ברצלונה טאפס בר

היי שלום קולומבוס על חנויותך העצומות

היי שלום קולומבוס על מגרשי החנייה הענקיים, שעל אף שבשליש מהזמן יורד שלג ובחצי מהזמן שנותר יורדות סופות רעמים אף אחד לא חשב להפוך אותם למקורים.

היו שלום חנויות הסקרפ בוק המדהימות

היי שלום ג'ואן

היי שלום בריכה כמעט פרטית

היי שלום אמבטייה ענקית

היה שלום בית חדש ואהוב

ענבר המהממת לך אני לא אומרת שלום לפרידה

רק כרגיל מיליון תודה. נפגש בקרוב

חיבוקים. נשיקות לנתן

לאורה גם אותך ואת שרי אני מצפה לראות פה בעיר הגדולה 

היי שלום קולומבוס על שנתת לי לי את הזכות ללדת, בכבוד ובאושר ובבריאות

על זה אוהב אותך תמיד ולכן לא תצא ממני הדיבה

היי שלום קולומבוס על שנתת לי הזדמנות להכיר תרבות חדשה

היי שלום קולומבוס שהיית מי שאת ושנשארתי אני

היי שלום ותודה 

גמר חתימה טובה

מעבר דירה בשבילי הוא מעין יום כיפור חילוני-חומרני קטן.

לחטט בכל החפצים האישים, לעבור כל ארון, כל קופסא כל מגירה זהו תהליך שיש בו אלמנטים של חשבון נפש.

שבוע לפני המעבר אני חווה רעד חרדה קל. ברור שהולכים לעוף פה דברים וצריך לחשוב טוב טוב מה שמרתי ולמה. צריך לחשבן כמה טי שירטים באמת צריך, כמה מאותם הפריטים בארון כבר עברו מספר לא מבוטל של מעברים ויכולים לא להמשיך איתנו הלאה, מה פשר כל הפתקאות הקטנות שדחוסות בכל מגירה אפשרית, ומה הולך עם מה באיזה קרטון. שלא לדבר על איפה ישתלבו כל הדברים האלה במקום החדש.

כל מיני כרטיסי ביקור של חנויות ומסעדות פתאום לא כל כך רלוונטים יותר. כל תיק ישן שלא רוקן ומגיח מההסטוריה מציף גל של זכרונות. 

אפילו שזו פעם שנייה השנה ופסח היה רק לא מזמן, הפסקתי באיזשהוא שלב לספור את שקיות הזבל המלאות שעזבו את עולמי, לא כל כך בצער יש לומר. על חלק קשה לוותר אין ספק, ואז ניגשים לשקית התרומות ומתפללים שב"ה מישהו יהנה מאותו אביזר/חפץ/בגד/רהיט/או כל שטות אחרת, כמוני איפושהוא ומתישהוא. 

תמיד באיזשהוא שלב עולה השאלה- "למה אנחנו צריכים כל כך הרבה דברים"? מתחילים עם דיבורי הבודהה על ההר ומנסים לדמיין עולם שבו מסתפקים בלונגי, סיגרייה פת צ'פאטי ומוזיקה. רק כל אלה שביננו שלא מנגנים על גיטרה ומאוד נהנים מהאיי פוד והרמקולים שמחים למנגל מידי פעם על הברבקיו (כמה אמריקאי מצידי) ולשטוף בקצת וויסקי בצד הסיגרייה.

בכל אופן החפצים לא מחפצנים אותנו כי מה לעשות שהם נשלחים בזה אחר זה מי לקרטון ומי לעולם אחר, וצריך להשתדל באמת לא לפתח רגישות יתר. תכלס רוב הדברים לא ישאלו לשלומנו כשנחזור הביתה. 

וכשהצבע החום הקרטוני משתלט על הבית פתאום יום כיפור נגמר לו, ובמעבר חד השופר מכריז על אווירת פסח. המקלחת שאחרי שוטפת את כל מעט החטאים שעוד דבקו בידיים המאובקות, ואפשר להתחיל להרגיש כמו שיצאנו מעבדות לחרות. הידיעה שתכף להכל יהיה מקום חדש, נקי ומסודר משחררת. 

אני תמיד תוהה איך אני מפספסת את השלב המהיר הזה שבו ממצב שהכל מונח כל כך יפה במקום החדש, ממש לצלם ולהפיץ בין כל אתרי העיצוב פנים-הבית הכי קולי, מתחילים להגיח קבלות חדשות, המגירות לאט לאט מתמלאות שוב, לוח ההשראה כבר עמוס ומלא, וצצים כל מיני דברים שבעצם אין להם מקום ברור והם פשוט מתחילים ליצור בלאגן סמוי שהופך במהרה לגלוי.

הפעם היה לי יום כיפור עם הקלות. בשיטה האמריקאית יש מומחים לאריזה והמובילים לוקחים את עצמם ברצינות רבה. מובינג - לא סתם יש לו הילה:) ברצינות! באים 4 חסונים מתקתקים פצפצים ומסקינטייפ ועוד לפני שהספקת להגיד כל נדרי המשאית כבר עמוסה. 

אמנם בערך מאז שגאיה נולדה לא הרבתי במילים על גבי הפס הרחב אבל זה לא שלא עברו עלי דברים, להפך. הייתי כה מוצפת ברגשות ותחושות והרהורי נפש, אך אלו מצאו אפיקי ביטוי אחרים.
וכך אספתי עוד חפצים, עוד יצירות, עוד רשומות, עוד זיכרונות.

ולמרות הכל, נקשרתי גם בליבי לעוד מקום. התרגלתי, ובכל זאת המשכתי הלאה.

אני עוד עייפה מידי מ"הצום" אבל כשגורדי השחקים מלאי האמביצייה של מנהטן קיבלו את פני היום  סף ההתרגשות עלה ואני מרגישה נקייה מחטאים קודמים ומוכנה להתחלה חדשה בלב שלם.

תסמינים אמריקנים

עדוית לכך שאני מתחילה לסגל לעצמי את האמריקניזציה-

-אני שותה דיאט קולה עם המון קרח וזוכה ל- refill חינם

-אני נוהגת ב-S.U.V(ג'יפ)
-לא מקללת בכביש (אולי רק פעמיים אבל זה יותר טוב מפעמיים ביום)

-נוסעת לחופשה בוגאס

-עושה קניות לבית בסיטונאות

-שומרת (ומשתמשת) בקופונים

-הולכת למפגשי נשות הדסה

-לא מעשנת

-חושבת ש"המצב בארץ" (הפוליטי-מדיני) ממש בלתי נסבל אבל אין לי באמת מושג מה קורה

-לא עושה ספונג'ה (רק שואב)

-מורידה נעליים בכניסה

-נכנסת רק מהגראז'

-יש לנו גראז'

-מכורה לתוכנית הריאליטי- 

the millionaire matchmaker

-14 מעלות צלזיוס זה ממש חם בשבילי

-לא מתעצבנת מברכות "שלום מה שלומך היום" חביבות עד כדי הגזמה של מוכרים בחנות ואפילו עונה בחיוך

-מאחלת "שיהיה לך יום טוב" כמעט לכל אדם שיש לי אינטרקצייה איתו
-קוראת לילדה שלי בייבי

-מחייכת בחזרה לכל האנשים בשכונה למרות שאין לי מושג מי הם ועם רובם לא דיברתי מעולם

-עושה קניות און ליין

-מכירה את השליח של פדאקס 

תסמינים לכך שאני ישראלית באמריקה:

-מחפשת ישראלים אחרים להתחבר אליהם

-לא יוזמת שיחות התנחמדות עם זרים במעלית או בתור או בכל מקום אחר

-לא תמיד מחייכת בכניסה לחנויות

-לא אוכלת ארוחת ערב בשבע

-לא שותה בבית מכוסות פלסטיק של ילדים קטנים

-לא לגמרי סגורה על הפנייה שמאלה

-צועקת לאיתי מהקצה השני של הסופר
-מעריכה את הרוגע של מרבית האנשים

-חסכנית באספקת הטחינה והחלבה
-מתגעגעעעעעעתתתתתתתתת למשפחה, לחברים, לעיר, לים ולשמש

-עדיין לא מוכנה לחזור לגור בארץ ושמחה על ההזדמנות לחיות פה 

גאיה כבר בת חודש.

ואני מאוהבת בה.

קסם הבריאה הפגיש אותי עם אושר צרוף. ריכוז 3.250 ק"ג של חמידות. 

טוהר מוחלט. פרפרים ורודים ולחיים אדמדמות.

לא ייאמן שפעם כולנו היינו כאלה-קטנים, מתוקים, ריחניים (חוץ מאחרי פליטה), לבושים יפה, בטלנים וממגנטי אהבה ונשיקות.

ליבי התרחב, ואולי גם השתלט על חלקים אחרים ממני. 

אני מרגישה שמה שאני לא אכתוב לא יהיה מספיק. לא מספיק כדי לתאר את התחושה החדשה, לא מספיק כדי לתאר כמה היא יפה וקטנה וחמודה, לא מספיק כדי לתאר כמה מתגעגעים לקרובים אלינו שיתפעלו ממנה.

הלוואי שיכולתם להיות כאן ולהקסם ולהגנב מהגאיה המעלפת, ולהפגיש אותה עם המקורות הישראלים שלה ועם חלקים אחרים ממי שהיא.
בכל אופן בינתיים היו לי כמה תובנות עד כה. כישורי הורות ראשוניים נקרא לזה.

אני מניחה שאם היו שואלים את ההוא מלמעלה מה הקריטריון הראשון בצ'ק ליסט שלו הוא היה מפנה אותנו ל-"כבד את אביך ואת אמך".

אין כמו התבוננות פסיכולוגית מעמיקה אל תוך המבוך המסועף הזה. 

אנחנו גדלים עם סטטוס מסוים של ילדים שהופכים להורים אבל נשארים ילדים.

האם המעבר הזה משנה משהו ביחס שלנו להורים? האם העובדה שאנחנו מתחילים להבין את עוצמות האהבה והנאמנות שלהם אלינו משנה את התפיסה שלנו לגביהם ולפיכך את האופן שבו אנחנו רוצים להתפס כהורים?

השאלה הרלוונטית לנושא היא בכלל האם השכלנו במשך השנים לכבד אותם? (ובאיזה אופן זה מתבטא?)

כי אם כן כנראה שהם עשו משהו טוב בחינוך שלנו וכנראה שאנחנו נעביר את זה הלאה. ואם לא אולי אנחנו סתם חרא של אנשים וזה בכלל לא קשור לעבודה שהם עשו או לא עשו. בכל אופן הקשר ביננו לבינם בטוח יעיד על האופי של הקשר שלנו לילדים שלנו וזה לא איזשהיא תגלית המאה פה אלא פשוט התפכחות חדשה שלי. מעין התבהרות מחודשת על הנושא. 

כמו כן לגבי "ֿכבד והיה סבלני לחמך וחמותך"

שני ברשימה צריכים להבדק כישורי השירה. הייתי ממליצה על שיעורים לפיתוח הקול או משהו נגד זיופים שלא היו מביישים את האודישנים לכוכב נולד. איזה מפגש אחד או שניים עם צדי צרפתי על מנת של -new born

תיהיה אפשרות להירגע גם ללא מוצץ ובשלב מאוחר יותר לספר על שירי הילדות שהיו שרים לה ההורים המוכשרים. בכל אופן אם זה לא עובד חייבים להסתדר על רמקולים שיהיו תמיד בסביבה כי כששרים עם הדיסק ברקע גם הזיופים פחות נשמעים וגם לא שוכחים את המילים.

הוי השלישי יהיה כנראה צריך להיות על הרחבת הלקסיקון.

איסוף, שמירה ויכולת שליפה מהירה של כינויי חיבה, שמות תואר אציליים, עשרות מילים נרדפות ל-חמוווווודה...

לא לשכוח שאת אוצר המילים המועשר יש לגבות באינטונציות מיוחדות לכל מילה, ושימוש בסעיף השני יתקבל כאן בברכה.

היכולת להיות מוקסמים ונלהבים מקקי.

ההבנה שמה שלא תעשו תמיד יהיה הורה/סבתא/סבא/אחים/חברים/דודים/בני דודים/ שכבר היו שם לפנינו ועשו את זה אחרת. ויספרו לנו על זה. ויחד עם ההבנה הזו צריכה לבוא המווווון סבלנות 

להקשיב, להנהן, ולפעמים אפילו לקבל גישה אחרת או הצעת ייעול. לא על הכל צריך לחשוב לבד ולפעמים באמת אין חכם כבעל ניסיון.

רק שאפ'חד לא יגיד לנו רק מה הכי טוב לילדה שלנו כן?! את זה רק אנחנו יודעים ...:)!

פיתוח יכולת המחקר הויזואלי ניתוח ופיצוח הגנום האנושי. או במילים אחרות-

למי הילדה הכי דומה היום?

חשיפת צד הבמאי/צלם/עורך וידאו/אמנית האלבומים ושאר כישורי התיעוד האובסיסיבי, תוך שימוש בכל אמצעי המדיה והטכנולוגייה המתקדמים ביותר לפעמים בו זמנית.

מתיחת גבולות חדשים לעייפות. גם כל הסמסטרים מלאי הפרוייקטים שבעולם לא מכינים אותך לזה.

הבנה שכמה חכמים שאנחנו עדיין לא נוכל לקלוט באמת ולהפנים את נפלאות הבריאה והטבע. תמיד זה ימשיך להיות נשגב מבינתינו.

כמיהה אינסופית לחבק ולנשק.

בארות ללא תחתית של אהבה בתוכך.

יש עוד מלא אבל הזמנים של כל דבר מתקצרים בימים אלו אז יאללה תוסיפו בתגובות (שגית במיוחד את), תכינו אותנו לבאות...

בעיקר אפשר לסכם ולומר שהחיים משתנים וההשלמה עם העובדה שאתה לא מרכז החיים של עצמך נבנית וחושפת יום יום ציפיות חדשות.

מרגש!

Me My Family 9months & Chihuly

יש כאן פטיש מסויים לאמן הזכוכית צ'יהולי.

הפריטים שלו ממוקמים גם במוזיאון וגם בגנים הבוטנים לצד תערוכת אורכידאות משיבת נפש.

הצבעים ביצירתו מרוחים באופן חצי אקאי, דינמי וזורח על זכוכיות שחלקן מזכירות מסיבת טרנס פסיכודלית במיוחד וחלקן מעוררות תהייה באשר לאמנות-אומנות גימיקית עממית אך גאונית.

בכל אופן יש משהו מרגיע בימי שלג לבנים לטייל בין צמחים ירוקים לצבעים מוטרפים.

הזכוכית שהיא למעשה חומר שביר כל כך, עדין ונטול מניירות, הופכת להיות במעשה קסמי ידיו (וידי פועליו) של צ'יהולי לצורות אימתניות, עצמאיות המשתלבות בסביבה שנבחרה עבורן, כמו נולדו לתוכה, ומקבלות חיים ואנרגייה מהפנטת.

משל לחיינו שאנו מטיילים בתוכם בביטחון רב, באמונה כמעט עיוורת בכוח של היצירה היומי שלנו, בזמן שהכל נושא מעין שקיפות צבעונית קסומה ושבריריות קיומית בחובו. 

מחשבה #1

כנות

מילה שיצא לי לחשוב עליה כאן.

החוסר בשגרה מביא אותי לחשוב באופן כללי יותר על החיים- מכיוון שהצעד הבא אינו מובן מאליו, וכל יום הוא תכנית חדשה, אני שואלת את עצמי באמת מה בא לי, מה אני רוצה ובאיזה דרך אני רוצה להשיג את זה (שלא לומר מי אני - את זה נשמור לעוד כמה חודשי רוחניקיות בשלג).
כשיש לך סדר יום קבוע או רשימת משימות שתמיד מוצאת את עצמה נגררת למחר, יש  אמת ואין הרבה זמן להתעסק איתה. המציאות מכתיבה אופן חשיבה שלא מאפשר לעצור ביותר מידי תחנות פילוסופיה וגם אין ממש כוח נפשי לרוב להתעסק בזה כי זה כמעט תמיד מסתיים בשיחת אלכוהול ועשן שרובה נשכחת ביום שלמחרת.

האמת היא שגם כשהכל לבן מסביב ויש שקט לשמוע את עצמך (או שבגלל שעוד לא התרגלתי לטלוויזיה כאן ואני מסוגלת לשכב ולהאזין לבטהובן), עדיין- לא כל כך קשה לגרד את האמת כמו שקשה לעשות משהו בעיניין.

להיות כנה עם עצמך הופך אותך גם לאדם נחמד וסובלני יותר כלפי הסביבה שלך, כי אין ספק שאם יש כנות בחייך אתה מודע לאהבה יותר. לעובדה שאתה אוהב את מי שאתה ואת מה שבחרת לעצמך.

על מנת שלא להמשיך להגרר כאן לקלישאות ניו אייג’יות שכבר נשמעו בכל פורמט אפשרי, אני לא ארחיב בנושא. כי הרשות נתונה.

יש לי חלון הזדמנויות של 4 שבועות עד הלידה להמשיך לחשוב, לפנטז על עצמי במחר שיבוא באופן שיכיל יותר משמעות,

כי רק להגיד אני כאן-

זה לא מספיק.

אפשר יותר. 

מחשבה #2

ריגוש

כשיש לך יותר זמן - יש לך יותר אפשרות לחוות ולהתרגש או שבעצם החיפוש אחר הריגוש משמים?

מחשבה #3

הורות

רציתי לכתוב על העיניין הזה.

מהזווית הקרובה לבוא, ומניתוח הביקור של אמא שלי והביקור של אבא שלי.

מה שמדהים זה שעד שזה לא קורה לך, זה פשוט לא קורה לך.

אין מודעות אמיתית לאף ילד בעולם הזה כמה ההורים שלו אוהבים אותו (בהנחה שאנחנו מדברים פה על הנורמל הרצוי ולא נכנסים עכשיו לסוגיות שנשאיר ל"חדשות המזעזעות" ).

אין לאף בן אדם שלא יצר חיים אחרים מדמו ובשרו, את השכל להבין את המשמעות של המילה הגדולה הזו.

ואף ילד לא יוכל באמת לנתח ולהבין את ההורים שלו.

אנחנו (הילדים) לא באמת מבינים כמה רציתם רק את טובתנו, ולא נצליח לדמיין אתכם חושבים איך אתם עושים הככככככללל למענינו ולמען משפחה מאושרת.

בכלל היו לכם חיים לפני שהגענו?

אני מאמינה שמדובר במערכות יחסים כל כך מורכבות שייקח לי עוד זמן לכתוב על זה.

אבל המחשבה לא עוזבת אותי.

אולי כי אני תוהה איזו מין אמא אני אהיה.

איזה מין אבא איתי יהיה.

מתי באמת מגיעה התחושה הטוטאלית הזו של- אני הורה.
ברגע הלידה? בבעיטה הראשונה? בבחילה הראשונה? בחיוך הראשון?

מתי מגיעה נוגעת בך ההכרה שמשנה לך את החיים?

סיכום בינתיים

מתגעגעת

לאחותי, לשמש התל אביבית, לכל האירועים המשפחתיים שאף פעם אין כוח ללכת אליהם,לכל האירועים המשפחתיים שיש כוח ללכת אליהם, לארוחת שישי אצל סבתא, לחיבוק של אמא, לקפה עם רנה, לציפייה (שיש סיכוי שתתממש) לביקור של מור, לנחיתה לונדונית של אליאן, לשיחת הבוקר עם רויטל, ללכת ברחוב, ללכת ברחוב ולפגוש מישהו מוכר, לסיגרייה בשקל, לפן של ניסים, לנסיעת הבוקר היומית בהרברט סמואל כשהים רק מתעורר והשמיים כחולים, לפארק הירקון, לחנויות קטנות, לשוק האיכרים, לברים (זה בלי שום קשר לאוהיו), לשירים בעברית ברדיו, לעיתון של הבוקר, לחיוג ישיר ללא צורך במספרי גישה, למוניות, לזה שהכל קרוב, לעצמאות מוטורית, להזמנות לחתונות, לשופינג בלי התחושה שתמיד יש דיל יותר טוב או קופון שפספסת, לאנשים שמתלבשים מגניב, לבנות בעבודה, לבירה עם שגית ועמית על החוף, לידיעה  שכל הזמן יש אירועי תרבות בעיר (אפילו שהפעם האחרונה שהייתי בתיאטרון היתה בביצפר), לנוה צדק, לסקורצ'ר, לסמדר המדריכת פילאטיס, לאירית הפסיכולוגית, ל"טחינת הנסיך", לקרמבו....

לא מתגעגעת

לשעון המעורר, לגעגועים לאיתי, לעייפות תמידית, לנהגים תל אביבים שלא רואים את הטוסטוס במראה, לחדשות כל שעה, לשגרה, לדירה שאף פעם לא מתחממת בחורף, למוכרים אפטיים, ללחץ, ל5% הנחה ואין כפל מבצעים, לתחושה שבחו"ל יש דברים יותר יפים ויותר מעוצבים, לנהגי מוניות עצבניים, לתחושה שאני כל הזמן מפספסת אירועי תרבות - פרינג'ים, תערוכות ופתיחות, לאנשים עם כלבים מסוכנים שהולכים בלי רצועה, לריח שמן פלאפל שלא הוחלף שבוע, למשאיות שמצפצפות ברוורס באמצע הלילה, לחורים במדרכה, למחירי ביטוח מופקעים, לצנרת מיושנת, להמבורגר, לתחושת סוף הסופ"שׁ, למחסור בטבע מסביב, לידיעה שניו יורק נמצאת במרחק 12 שעת טיסה ו-1200$, לגשם מלוכלך ושמיים צהובים, לזה שאין לי זמן לקרוא ספרים....

מה שטוב

זה לקום בבוקר ולהקשיב לשקט, להתבונן בעצים חשופים ושלג לבן, לקחת את הזמן, לא להיות בלחץ, לעבוד מהבית, לבלות זמן איכות עם המבקרים שטורחים להגיע עד אלינו, שיש מלא זמן ללכת לחדר כושר ולשחות, להעריך מחדש את החיים האורבניים, לדעת שיש חיים מחוץ לבועה, להכיר תרבות חדשה לגמרי, להיות הרבה עם איתי, לעשות מלחמת שלג, שדפנה חיה בשעון אמריקאי אפישלו שהיא בת"א, שאנשים מחייכים, שיש זמן להתוודע לפייסבוק, הידיעה שיש מלא זמן ואפשר לעשות המון דברים, לבלות עם פנגה כל הזמן, חדרי אמבטייה מרובים וכיורים כפולים, חדרי ארונות, חימום שעובד, הדולר, שתמיד אפשר למצוא מה שמחפשים ואף יותר, שהעיצוב הגרפי של האריזות מעורר השראה...

מה שמעצבן

זה שיכולים לשים אותך 39 דקות על המתנה ואז לנתק, כמעט כל מה שקשור למשלוחים דפוק, לא לדעת מתי אני אפגוש את בן אחותי, לא ללכת למדידות שמלות כלה עם רנה, שאין יותר אולטרסאונדים (כי כאן זה עובד אחרת), שצריך ללמוד תיאוריה מחדש ולעבור טסט, שאי אפשר סתם לשוטט וללכת לאיבוד בעיר הגדולה, שאפשר להחליק על התחת באמצע הכביש כי הוא קפא, אנשים רובוטים, שהאהובים נמצאים במרחק 2 טיסות ו-1500$ , שמשאירים מקום רק לתלייה (מי שיש לו טי שירטים ותחתונים צריך לקנות שידה), שהכל רחוק, שלא יודעים איך נראה מה שמחפשים, שלוקח שעה לבחור חלב, הפרשי השעות....

From my beloved husband

Pic