הדיש הבורד והבית שביניהם

דיש=כבלים. לווין. האופצייה היחידה שלנו להתחבר ל"ערוץ הישראלי".

"הערוץ הישראלי"=מקבץ תוכניות מערוץ 10 ו-2 ומעט תוכניות מקור של יס והוט, קצת חדשות, קצת משחקי כדורגל, ובעיקר הרבה עברית. ביניהם משודרות פרסומות בעברית שמיועדות לישראלים באמריקה.

הבורד=מעין מקבילה לועד בית שכונתי. מאחר וכל הבתים כאן כפופים למנג'מנט ולמנג'מנט יש חוקים אז יש גם צוות בורד שמתדיין בנושאים שונים הקשורים לאופן בו חוקי המנג'מנט מפורשים על ידי הדיירים השונים.

הבית שביניהם=אנחנו כמובן :)

האמת היא שלא ממש היינו בלחץ בהתחלה על הערוץ הישראלי, אבל מאחר ואנחנו בשכונה חדשה לרוב חברות הכבלים אין פה תשתית, מהשתיים שכן הסכימו- אחת רצתה לעשוק אותנו במחיר והשנייה פשוט לא מאוד קסמה לנו וזה הביא אותנו לדיש.

אז הרעיון נשמע פשוט-להתחבר לאחת מרשתות הכבלים האמריקאיות ותוך כדי לא לשכוח ולהשאר מחוברים לתרבות הטלוויזיה הישראלית המשובחת.

אמ-מה-מה הנושא מורכב מסתבר.

על מנת להתחבר צריך ככה:

בעל הבית צריך להגיש בקשה למנג'מנט להתקנת הצלחת.

לנו אסור להיות בקשר ישיר עם בעל הבית אלא עם סוכנת הנדל"ן - כריסטינה. אז אנחנו מבקשים מכריסטינה.

כריסטינה צריכה לדאוג שבעל הבית יגיש את הבקשה.

בעל הבית הצעיר והנחמד זרם איתנו.

במקביל אנחנו צריכים לוודא עם חברת הכבלים איפה הם יכולים להתקין את הצלחת כל עוד היא אינה נצמדת באיזשהו אופן פיזי למבנה עצמו וככה שהיא תפנה לאזור הקליטה שלה.

הבקשה ופרוט הלוקיישן יועברו מהמנג'מנט לבורד.

הבורד צריך לשבת ולהדיין בנושא

יחד עם זאת הבורד צריך לבקש את אישור השכנים.

מי ישמע רצינו לשדר את שידורי המהפכה.

סך הכל לשמוע קצת ירון לונדון, להתרצן מול יונית לוי, לבהות ביודה או לשמוח שבית"ר מנצחים.

אז החלטנו שאנחנו מבחינתנו עברנו את התהליך שנתבקשנו לעבור, ואף אחד לא ימנע מאיתנו להשאר בקשר עם המסורת ומי שיעז יואשם באפלייה חמורה!

אנחנו כבר כמעט שבוע בבית, בזמן הזה מפעם לפעם מטיילים פה שכנים (או שאלו אנשי הבורד במסווה) נעצרים בגינה שלנו ומתבוננים בדיש כאילו זו חללית שנחתה בגינה ואנחנו בעצם מחביאים פה את אלף ואיטי.

אין לדעת מי מהשכנים יחוש מאויים מנוכחותה המהפנטת של הדיש, ולכן אני פונה ללב שלהם-

אנא הניחו לנו להטמטם מעט במחיצת "השורדות בבית", תנו לנו רגעי חסד עם טלי שרון, ודקות של אימון אישי עם אלון גל.

שנזכור מניין באנו וכמה אנחנו מתגעגעים...

וככה היא נראית המפלצת הקטנה החמודה והבלתי מזיקה (באמת! גם בדקנו שאין ממנה קרינה)