Our House

עוד תמונות בהמשך...

הדיש הבורד והבית שביניהם

דיש=כבלים. לווין. האופצייה היחידה שלנו להתחבר ל"ערוץ הישראלי".

"הערוץ הישראלי"=מקבץ תוכניות מערוץ 10 ו-2 ומעט תוכניות מקור של יס והוט, קצת חדשות, קצת משחקי כדורגל, ובעיקר הרבה עברית. ביניהם משודרות פרסומות בעברית שמיועדות לישראלים באמריקה.

הבורד=מעין מקבילה לועד בית שכונתי. מאחר וכל הבתים כאן כפופים למנג'מנט ולמנג'מנט יש חוקים אז יש גם צוות בורד שמתדיין בנושאים שונים הקשורים לאופן בו חוקי המנג'מנט מפורשים על ידי הדיירים השונים.

הבית שביניהם=אנחנו כמובן :)

האמת היא שלא ממש היינו בלחץ בהתחלה על הערוץ הישראלי, אבל מאחר ואנחנו בשכונה חדשה לרוב חברות הכבלים אין פה תשתית, מהשתיים שכן הסכימו- אחת רצתה לעשוק אותנו במחיר והשנייה פשוט לא מאוד קסמה לנו וזה הביא אותנו לדיש.

אז הרעיון נשמע פשוט-להתחבר לאחת מרשתות הכבלים האמריקאיות ותוך כדי לא לשכוח ולהשאר מחוברים לתרבות הטלוויזיה הישראלית המשובחת.

אמ-מה-מה הנושא מורכב מסתבר.

על מנת להתחבר צריך ככה:

בעל הבית צריך להגיש בקשה למנג'מנט להתקנת הצלחת.

לנו אסור להיות בקשר ישיר עם בעל הבית אלא עם סוכנת הנדל"ן - כריסטינה. אז אנחנו מבקשים מכריסטינה.

כריסטינה צריכה לדאוג שבעל הבית יגיש את הבקשה.

בעל הבית הצעיר והנחמד זרם איתנו.

במקביל אנחנו צריכים לוודא עם חברת הכבלים איפה הם יכולים להתקין את הצלחת כל עוד היא אינה נצמדת באיזשהו אופן פיזי למבנה עצמו וככה שהיא תפנה לאזור הקליטה שלה.

הבקשה ופרוט הלוקיישן יועברו מהמנג'מנט לבורד.

הבורד צריך לשבת ולהדיין בנושא

יחד עם זאת הבורד צריך לבקש את אישור השכנים.

מי ישמע רצינו לשדר את שידורי המהפכה.

סך הכל לשמוע קצת ירון לונדון, להתרצן מול יונית לוי, לבהות ביודה או לשמוח שבית"ר מנצחים.

אז החלטנו שאנחנו מבחינתנו עברנו את התהליך שנתבקשנו לעבור, ואף אחד לא ימנע מאיתנו להשאר בקשר עם המסורת ומי שיעז יואשם באפלייה חמורה!

אנחנו כבר כמעט שבוע בבית, בזמן הזה מפעם לפעם מטיילים פה שכנים (או שאלו אנשי הבורד במסווה) נעצרים בגינה שלנו ומתבוננים בדיש כאילו זו חללית שנחתה בגינה ואנחנו בעצם מחביאים פה את אלף ואיטי.

אין לדעת מי מהשכנים יחוש מאויים מנוכחותה המהפנטת של הדיש, ולכן אני פונה ללב שלהם-

אנא הניחו לנו להטמטם מעט במחיצת "השורדות בבית", תנו לנו רגעי חסד עם טלי שרון, ודקות של אימון אישי עם אלון גל.

שנזכור מניין באנו וכמה אנחנו מתגעגעים...

וככה היא נראית המפלצת הקטנה החמודה והבלתי מזיקה (באמת! גם בדקנו שאין ממנה קרינה)

                                        

GOD IS A DOG

Being a dog in America is definitely an upgrade from being a second level citizen in Israel.

באמת היחס בישראל גובל באפלייה משמעותית. פה אין דברים כאלה. כלבים הם אדונים לכל דבר.

יש להם אישור כניסה לכל מקום, מותר להם לשבת בבתי קפה ולטייל בקניונים וכשהם עוברים ברחוב תמיד מחייכים אליהם יפה ובחנויות שואלים גם אותם-

how are you today?

יש להם חנויות מיוחדות באותם גדלים של האנשים ושם אפשר לענות על חלומו של כל כלבלב.

חוץ מזה יש להם חנויות בוטיק קוליות שהיו גורמות לרחוב שבזי להסמיק, עם אקססוריז שמארק ג'יקובס היה מאמץ, ומאפיות שאם לא היו כלבים עומדים מאחורי הדלפק מכירה אני בטוחה שהיו כמה אנשים שלא היו עומדים בפיתוי הספיישל קאפקייק. כי אלו לא סתם מאפים ומתוקים, תכלס בגלל שלכלבים לא מומלץ לאכול סוכר ושוקלד זה רעיל להם אז משתמשים בשוקולד חרובים וכל מיני סוכר אורגני משובח. הפנגות הם למעשה מובילי הטרנד הבריאותי וללא ספק-

Dog's enjoy more!

גם הסבון שקנינו לה- אם חשבנו ששיחקנו אותה בארץ כשהשגנו איזה שמפו צרפתי...פחחח! פה מצאנו לה פיתוח מיוחד שפיתח וטרינר מומחה לדרמטולוגיה כלבלבית, האריזה נראית כאילו יצאה מבית העיצוב הויקטוריאני האיטלקי הגבוה, ובהתאם נקרא-

!His majesty's garden

אני לא הייתי מבחינה אם היו מזליפים קצת לאמבט.

חוץ מהמיטות הייחודיות שעשויות מהבדים שהתינוקות שלנו חולמים לישון עליהם, לכלבים המאוד מפונקים אפשר לקנות מדרגות מיוחדות על מנת שיוכלו לדלג למיטת בני האנוש הנחותים בכייף שלהם.

פנגה שבכל זאת יש לה סטייל היתה מעקמת את הראש החמוד שלה כשהיא היתה רואה את כלבי תל אביב מתגרדים על הגב בדשא בפארק הירקון. היא לא ממש הבינה מה הקטע ומידי פעם היתה מתאמנת על ה

move

הזה על המיטה שלנו.

עכשיו כשהשטיחים מקיר לקיר זה סטנדרט פה שהכלבים לוקחים כמובן מאליו, פנגה עושה מופע על הגב פעם בשעה.

כשפנגה הלכה לפגוש את הדוקטורית שלה היא התקבלה באופן פרטי וביחס אישי, על ידי לא פחות מ-3 נשים, צעירות יפות ואינטילגנטיות, שחוץ מלקרוא לה מיס פנגה (סגול בפ'! הם לא מסוגלים לקרוא לה פה פנגה עם פתח) ולשאול אותה מלא שאלות על ההסטוריה הרפואית שלה ועל איך היא עוברת נפשית את המעבר, נשכבו שלושתן למענה על הרצפה הקרה על מנת להוציא ממנה מנת דם אחת קטנה.

הם לא יודעות ש-

PENGA

היא כלבה ישראלית שהיתה מיועדת לגיבוש טייס.

פה היא הקיסרית הוד מעלתה ואנחנו מבקשים לא להפריע לשלוותה ולא לעורר בה stress מיותר.

שחלילה לא יישמע כאילו אני מקנאה פה, להפך!

אין שמחה ממני שסוף סוף מכירים באישיות הנעלה והסביבה שותפה לרגשותינו העזים.

ואנחנו מבקשים שתגלי בגרות שתתנהגי יפה כשהילדה תגיע!

פנגה- אנחנו אוהבים אותך! ומודים לאלוהים כל יום שנתן לנו את הזכות לאמץ אותך למשפחתינו.

ושוב חלף לו עוד שבוע.

הזמן פה עובר מהר בינתיים.

המבקר השני עשה צ'ק אאוט היום- אחרי שאבא של איתי בילה איתנו שבועיים והיה המלווה האידיאלי, אלוף ארוחות הבוקר ומלך השאנטי,

עמית הגיע לשבוע, קצת פחות רגוע אבל אין תלונות סה"כ סידר את המיטה שלו יפה כל בוקר ולא השאיר קרקרים לפנגה על השולחן.

בזמן הזה עשינו עוד קצת קניות, חקרנו עוד קצת העיר ובעיקר מדדנו טמפרטורות באובססיביות. גילינו שהמעלות נעות פה בין 50- 40 מעלות פרנהיט שזה בממוצע 7.2 מעלות צלזיוס. והאמת היא שזה לא נורא כל כך. אפשר לצאת לסיבוב בוקר מקפיא פנים אך מרענן עם פנגה, ולצאת עם מעיל בערב.

בבית חם אפילו בלי להדליק חימום. לא ידוע אם זה בגלל השטיחים או בגלל שאנחנו בקושי פותחים חלון.

מחר מקבלים את המפתח לבית החדש ואפשר להתחיל להעמיס סחורה חדשה בריח ניילונים.

כדי לקבל בית מעוצב מאפס, בקניות שנעשו לפני פחות משבועייים, בתקופה שבין חג ההודייה לכריסמס, במחירים שישמרו על שפיות, היינו צריכים לבדוק את גבולות השיטה האמריקנית מכמה צדדים שונים. באופיים הם מאוד שמרניים ומקובעים לחוקים, לא מדובר פה בפליקס מרחוב הרצל שיעשה לך ג'סטה ויעמיס גם את המיטה שמחכה ברחוב פלורנטין לטרמפ הביתה. לא. פה מדובר בקואופרטיב ואת המנהל הקטן לא מעניין אם תבטל את כל ההזמנה רק כי המשלוח שלך יוצא משיקאגו ואתה רוצה להעמיס סחורה שנמצאת בקולומבוס ללא תוספת מחיר- אפילו שזה מאותה החנות. רוצה- תעמיס לבד.

אבל לפעמים פנייה לחלונות הגבוהים כן מעניינת אותם, וגזירת הנחות וקופונים והנחה של 15% הופכת להיות משמעותית מתמיד, וקופון שנגזר מחוברת פירסומית שהם כל כך אוהבים להפיץ מתוייק במחברת ומחכה לשימוש בזמן הקרוב.

או למשל התקנת כבלים אפילו שיש כל כך הרבה מבחר ולא מדובר במונופול של 2 חברות שיסחטו לך את הסבלנות מפה ועד נתניה, יכול להיות תהליך מייגע שצריך לעבור דרך אישורים מסויים של בעלי הדרגות השונות בהיררכיית הassociation managment.

כי לכל דבר יש כאן ספר חוקים, והסדר צריך להשמר.

בכל אופן העיקר שהמשלוח מאיקאה יגיע בזמן ושתיהיה מיטת אורחים לכל החמודים שבאים בקרוב.

מצורפות כמה תמונות לא הכי קשורות. חלק מהבית שבקרוב נעזוב, חלק מהרחוב הראשי כאן בלילה רגע לפני שהמצלמה התעייפה, וכמה תמונות איי פון מוצלחות, גם אחת עם Mr. Huge- הדובי הענק בן המשפחה החדש שלנו.

מחכים שיגיע המטען של המצלמה עם שאר הארגזים מהארץ כי עד אז המצלמה מושבתת.

וידאו גם כן בקרוב.

שקט של יום ראשון.

האמת היא שגם ככה די שקט פה. זה סוג של מושג חדש שאני צריכה להתרגל אליו. שקט. באנגלית גם מדברים יותר בשקט.

אפילו שלא עבדתי כל השבוע ,לעצב בית מאפס, בכלל- למצוא קודם בית בסביבה חדשה ולא מוכרת לחלוטין זה גם סוג של עבודה. עבודה כייפית למדי רק חבל שבמקום שייכנס כסף במקרה הגרוע עובר יום שלא מבזבזים . וזה גם כן לא קורה פה. בלתי אפשרי לחיות באמריקה ולא לקנות.

קנינו סלון ומיטה ורהיטים בסיסיים לבית הבובות החדש שלנו.

הכל נראה פה כל כך שונה מהמוכר. הבתים נראים כמו מתפאורה של סרט, גם הרחובות ובמיוחד השלכת והצבעים האפרוריים של הסתיו.

העיצוב כאן כנראה מאוד מנסה להתאים את עצמו למזג האוויר ולכן מוצאים הרבה עץ חום כהה, ריהוט כבד, גדול כמובן, ובסגנון אמריקאי מסורתי. הקלילות השוודית והצבעוניות המזרח תיכונית הגיעה לכאן בנגיעות קטנות, הצלחנו לשים את האצבע על חלקן ועם חלק זרמנו בקטע של חורפיות ביתית חמימה.

בינתיים תמונות שלכת ותמונות מסע מהשלבים הראשונים. ודש מפנגה.

(העלתי תמונות קטנות פעם הבאה זה לא יקרה:)

ארצות הברית של אמריקה.