יום רביעי, 30 בדצמבר 2009

סיכום בינתיים


מתגעגעת
לאחותי, לשמש התל אביבית, לכל האירועים המשפחתיים שאף פעם אין כוח ללכת אליהם,לכל האירועים המשפחתיים שיש כוח ללכת אליהם, לארוחת שישי אצל סבתא, לחיבוק של אמא, לקפה עם רנה, לציפייה (שיש סיכוי שתתממש) לביקור של מור, לנחיתה לונדונית של אליאן, לשיחת הבוקר עם רויטל, ללכת ברחוב, ללכת ברחוב ולפגוש מישהו מוכר, לסיגרייה בשקל, לפן של ניסים, לנסיעת הבוקר היומית בהרברט סמואל כשהים רק מתעורר והשמיים כחולים, לפארק הירקון, לחנויות קטנות, לשוק האיכרים, לברים (זה בלי שום קשר לאוהיו), לשירים בעברית ברדיו, לעיתון של הבוקר, לחיוג ישיר ללא צורך במספרי גישה, למוניות, לזה שהכל קרוב, לעצמאות מוטורית, להזמנות לחתונות, לשופינג בלי התחושה שתמיד יש דיל יותר טוב או קופון שפספסת, לאנשים שמתלבשים מגניב, לבנות בעבודה, לבירה עם שגית ועמית על החוף, לידיעה  שכל הזמן יש אירועי תרבות בעיר (אפילו שהפעם האחרונה שהייתי בתיאטרון היתה בביצפר), לנוה צדק, לסקורצ'ר, לסמדר המדריכת פילאטיס, לאירית הפסיכולוגית, ל"טחינת הנסיך", לקרמבו....

לא מתגעגעת
לשעון המעורר, לגעגועים לאיתי, לעייפות תמידית, לנהגים תל אביבים שלא רואים את הטוסטוס במראה, לחדשות כל שעה, לשגרה, לדירה שאף פעם לא מתחממת בחורף, למוכרים אפטיים, ללחץ, ל5% הנחה ואין כפל מבצעים, לתחושה שבחו"ל יש דברים יותר יפים ויותר מעוצבים, לנהגי מוניות עצבניים, לתחושה שאני כל הזמן מפספסת אירועי תרבות - פרינג'ים, תערוכות ופתיחות, לאנשים עם כלבים מסוכנים שהולכים בלי רצועה, לריח שמן פלאפל שלא הוחלף שבוע, למשאיות שמצפצפות ברוורס באמצע הלילה, לחורים במדרכה, למחירי ביטוח מופקעים, לצנרת מיושנת, להמבורגר, לתחושת סוף הסופ"שׁ, למחסור בטבע מסביב, לידיעה שניו יורק נמצאת במרחק 12 שעת טיסה ו-1200$, לגשם מלוכלך ושמיים צהובים, לזה שאין לי זמן לקרוא ספרים....

מה שטוב
זה לקום בבוקר ולהקשיב לשקט, להתבונן בעצים חשופים ושלג לבן, לקחת את הזמן, לא להיות בלחץ, לעבוד מהבית, לבלות זמן איכות עם המבקרים שטורחים להגיע עד אלינו, שיש מלא זמן ללכת לחדר כושר ולשחות, להעריך מחדש את החיים האורבניים, לדעת שיש חיים מחוץ לבועה, להכיר תרבות חדשה לגמרי, להיות הרבה עם איתי, לעשות מלחמת שלג, שדפנה חיה בשעון אמריקאי אפישלו שהיא בת"א, שאנשים מחייכים, שיש זמן להתוודע לפייסבוק, הידיעה שיש מלא זמן ואפשר לעשות המון דברים, לבלות עם פנגה כל הזמן, חדרי אמבטייה מרובים וכיורים כפולים, חדרי ארונות, חימום שעובד, הדולר, שתמיד אפשר למצוא מה שמחפשים ואף יותר, שהעיצוב הגרפי של האריזות מעורר השראה...

מה שמעצבן
זה שיכולים לשים אותך 39 דקות על המתנה ואז לנתק, כמעט כל מה שקשור למשלוחים דפוק, לא לדעת מתי אני אפגוש את בן אחותי, לא ללכת למדידות שמלות כלה עם רנה, שאין יותר אולטרסאונדים (כי כאן זה עובד אחרת), שצריך ללמוד תיאוריה מחדש ולעבור טסט, שאי אפשר סתם לשוטט וללכת לאיבוד בעיר הגדולה, שאפשר להחליק על התחת באמצע הכביש כי הוא קפא, אנשים רובוטים, שהאהובים נמצאים במרחק 2 טיסות ו-1500$ , שמשאירים מקום רק לתלייה (מי שיש לו טי שירטים ותחתונים צריך לקנות שידה), שהכל רחוק, שלא יודעים איך נראה מה שמחפשים, שלוקח שעה לבחור חלב, הפרשי השעות....

From my beloved husband

יום ראשון, 13 בדצמבר 2009

Pic











טוטו לוטו חצילים

20% הנחה
כרטיס מתנה (gift card)
צבירה לדלק חינם
קרדיט חנות
השוואת מחירים
מנוי
כרטיס חנות
הנחה במייל
הנחה בדואר
חוברת תוי קנייה
מבצע עד סוף החגים
black friday
happy hour
1+2

ככה עושים קניות.
תג המחיר המקורי הוא בגדר נקודת מוצא ראשונית בלבד.
בלי רשימה ארוכה של מבצעים וקופונים אל תצא לסופרמקט הגדול של החיים!
לפחות לא באמריקה.
קשה לתפוס את זה בהתחלה. זו חשיבה מאוד שונה למה שאנחנו מתורגלים בישראל.
כשיש היצע עצום כל כך, התחרות לא עוצרת לרגע וכוח הקנייה המאסיבי לא ייצא פראייר.
אנחנו הישראלים כנראה כל כך לא רוצים לצאת פראיירים כי אנחנו יודעים שעובדים עלינו.
עובדים עלינו בעיניים ואין לנו מה לעשות בקשר לזה. אנחנו מעט מידי במקום קטן וצפוף מידי.
כל חנות כאן היא בערך בגודל של כל הסנטר.
 למשל  לכמה הנחה אפשר לצפות מבעל עסק שמגרד תשלום ארנונה בקושי באבן גבירול אחרי שהעירייה חסמה לו את הגישה לחנות במשך חודשים?
עם 1+1 על כל הבשמים בפסח אנחנו לא יכולים להתחיל להבין בכלל את היקף התופעה.
מדובר בפעילות בלתי פוסקת סביב פעילות הקנייה.
חישובי ה"איך משיגים את הדיל הטוב ביותר" אינו נחלתם של המגיעים הטריים לאמריקה וצריכים לקנות בית שלם בלבד, אלא לכל סוגי האמריקנים, מכל שכבות האוכלוסייה. תוכלו לפגוש כאן שועלי קניונים ותיקים, אריות כרטיסי מתנה שלא הפסידו באף קרב, ודרקונים שלא שלמו על דלק כבר שנתיים.
מהצד אפשר לראות את זה כתחביב (למי יש יותר קופונים יותר שווים?), או כאובססיה.
חלק יכולים לפרש את העיניין כטמאות או חלילה קמצנות, אבל אחרי התבוננות אנתרופולוגית, אבחנה סיקור ושתוף פעולה עם העיניין, אני יכולה לומר בוודאות שלא רק שאפשר להתרגל לזה אפילו צריך וחשוב להבין - איך לקנות חכם, איפה שווה והכי כדאי ומה אני יכולה להרוויח כערך מוסף מהקנייה שלי. אחרי שמתעייפים מזה זה זה מתחיל להיות כייף.
כי יש פה המווווןןןןןן. מה-כ-ל. ובגדול. ויחד עם זאת יש באמת רצון לשמח את הצרכן ולא רק לעשות לו טובה שנותנים לו שקית עם קבלה בסוף הקנייה. אפילו שרוב המוכרים לא עובדים בעסק של אבא שלהם, רחוק מכך - הם נתינים קטנים בתאגיד שמימדיו בלתי נתפסים.
בגלל שגם הם צרכנים ובדיוק כמוך מחכים לסופ"ש שלהם לבלות בחיק המשפחה והחנויות, הם רואים בלפרט לך איך בדיוק הכי שווה לך לקנות, סוג של שליחות.
אין ספק שהקופונים של סופר פארם שמגיעים בדואר הם הגרסא החיוורת והמכוערת של הנושא. היא ממש גורמת לו להראות רע. אם מישהו מכם שם יזם רציני או לחילופין מעצב גרפי בעל תושייה, אני מציעה לכם - הרימו את הכפפה. זה נשמע לנו פאתטי ודבילי והכי לא בסטייל, אבל אולי תנסו להזכר איזה כייף היה לכל אחד שחזר הביתה עם כמה גוגואים יותר בכיס או עם הקלף הכי שווה (אפילו שהיתה זו רק חבורת הזבל) .
מעל כל אלו- יש מנצח אחד שנקרא- מקסימום נחזיר.
הוא לוקח את כל הדיל השווה שהשגת והופף אותו למכרה זהב. כי גם אם הגעת הביתה, פתחת, השתמשת, זרקת את השקית ואת הקבלה, תמיד תמיד תמיד תוכל/י להחזיר אם אינך מרוצה.
כן כן הולכים איתך עד הסוף. גם אם קנית בסוף עונה, במחיר מבצע, עם 20% הנחת קופון באמצעות כרטיס של החנות יחד עם תוי הנחה לדלק, עדיין לא שוכחים שהמבחן האמיתי של המוצר הוא לא המחיר אלא התפקוד והשימוש ולכן, גם אחרי שקנית את הטוב ביותר אתה עדיין יכול להחליף ולרכוש את הטוב ביותר עבורך!
אמריקה. בצבעים.
ואחרי שהבנתם אפשר לשדר כמה מהתמונות של איך הבית שלנו נראה עכשיו.
מקסימום נחזיר.

יום שלישי, 1 בדצמבר 2009

התפתחויות לוויניות

היום הגיע לבקר את החצר שלנו מר יו"ר הבורד, בילי.
ֿסחבק אמיתי.
בא עם כובע מצחייה של אוהיו פוטבול טים, ספריי סימון לדשא, מקל ושק של כוונות טובות.
הוא בחן ומדד, האמיד מרחק וניסה לראות אם מנקודות מסויימות הוא מצליח לקלוט משהו משפת אבותינו.
בקיצור הוא דיבר איתנו ארוכות והסכים עם הטענות שלנו והזדהה עם הצורך לשמור על קשר עם המסורת.
הוא סיפר לנו שהשכן שלנו שעוד לא פגשנו כי הוא בנופש חג ההודייה עשוי להעלות בעיות ולכן הבורד החליט לשלוח מכתב לבעל הדירה שהדיש צריך לזוז מהמקום שנקבע לו וכנראה שמקומו יוצב במרכז הדשא המשותף מאחורי הבית.
אני לא הסכמתי לעיניין בטענה שאם ילד ישחק בגינה ויתקע בדיש חס וחלילה למי יבואו בטענות??
לבורד? לא נראה לי.
בכל אופן כנראה שנגענו לליבו באיזשהוא אופן כי בינתיים קיבלנו אישור זמני מיוחד ממנו למיקום הדיש.
האישור גם כלל הזמנה מיוחדת למסיבת שכונה ובה הוא ציין:
It will be a wonderful opportunity to meet all the neighbors  .
You may bring any beverage or DISH!!!! you like
:)
אנחנו מאוד מחבבים את מיסטר פרזידנט של הבורד ומודים לו על הכנסת האורחים הנעימה לשכונה.

יום שני, 30 בנובמבר 2009

Our House


עוד תמונות בהמשך...

הדיש הבורד והבית שביניהם

דיש=כבלים. לווין. האופצייה היחידה שלנו להתחבר ל"ערוץ הישראלי".

"הערוץ הישראלי"=מקבץ תוכניות מערוץ 10 ו-2 ומעט תוכניות מקור של יס והוט, קצת חדשות, קצת משחקי כדורגל, ובעיקר הרבה עברית. ביניהם משודרות פרסומות בעברית שמיועדות לישראלים באמריקה.

הבורד=מעין מקבילה לועד בית שכונתי. מאחר וכל הבתים כאן כפופים למנג'מנט ולמנג'מנט יש חוקים אז יש גם צוות בורד שמתדיין בנושאים שונים הקשורים לאופן בו חוקי המנג'מנט מפורשים על ידי הדיירים השונים.

הבית שביניהם=אנחנו כמובן :)

האמת היא שלא ממש היינו בלחץ בהתחלה על הערוץ הישראלי, אבל מאחר ואנחנו בשכונה חדשה לרוב חברות הכבלים אין פה תשתית, מהשתיים שכן הסכימו- אחת רצתה לעשוק אותנו במחיר והשנייה פשוט לא מאוד קסמה לנו וזה הביא אותנו לדיש.
אז הרעיון נשמע פשוט-להתחבר לאחת מרשתות הכבלים האמריקאיות ותוך כדי לא לשכוח ולהשאר מחוברים לתרבות הטלוויזיה הישראלית המשובחת.
אמ-מה-מה הנושא מורכב מסתבר.
על מנת להתחבר צריך ככה:
בעל הבית צריך להגיש בקשה למנג'מנט להתקנת הצלחת.
לנו אסור להיות בקשר ישיר עם בעל הבית אלא עם סוכנת הנדל"ן - כריסטינה. אז אנחנו מבקשים מכריסטינה.
כריסטינה צריכה לדאוג שבעל הבית יגיש את הבקשה.
בעל הבית הצעיר והנחמד זרם איתנו.
במקביל אנחנו צריכים לוודא עם חברת הכבלים איפה הם יכולים להתקין את הצלחת כל עוד היא אינה נצמדת באיזשהו אופן פיזי למבנה עצמו וככה שהיא תפנה לאזור הקליטה שלה.
הבקשה ופרוט הלוקיישן יועברו מהמנג'מנט לבורד.
הבורד צריך לשבת ולהדיין בנושא
יחד עם זאת הבורד צריך לבקש את אישור השכנים.
מי ישמע רצינו לשדר את שידורי המהפכה.
סך הכל לשמוע קצת ירון לונדון, להתרצן מול יונית לוי, לבהות ביודה או לשמוח שבית"ר מנצחים.
אז החלטנו שאנחנו מבחינתנו עברנו את התהליך שנתבקשנו לעבור, ואף אחד לא ימנע מאיתנו להשאר בקשר עם המסורת ומי שיעז יואשם באפלייה חמורה!
אנחנו כבר כמעט שבוע בבית, בזמן הזה מפעם לפעם מטיילים פה שכנים (או שאלו אנשי הבורד במסווה) נעצרים בגינה שלנו ומתבוננים בדיש כאילו זו חללית שנחתה בגינה ואנחנו בעצם מחביאים פה את אלף ואיטי.
אין לדעת מי מהשכנים יחוש מאויים מנוכחותה המהפנטת של הדיש, ולכן אני פונה ללב שלהם-
אנא הניחו לנו להטמטם מעט במחיצת "השורדות בבית", תנו לנו רגעי חסד עם טלי שרון, ודקות של אימון אישי עם אלון גל.
שנזכור מניין באנו וכמה אנחנו מתגעגעים...
וככה היא נראית המפלצת הקטנה החמודה והבלתי מזיקה (באמת! גם בדקנו שאין ממנה קרינה)



                                        


יום שלישי, 24 בנובמבר 2009

GOD IS A DOG


Being a dog in America is definitely an upgrade from being a second level citizen in Israel.
באמת היחס בישראל גובל באפלייה משמעותית. פה אין דברים כאלה. כלבים הם אדונים לכל דבר.
יש להם אישור כניסה לכל מקום, מותר להם לשבת בבתי קפה ולטייל בקניונים וכשהם עוברים ברחוב תמיד מחייכים אליהם יפה ובחנויות שואלים גם אותם-
how are you today?
יש להם חנויות מיוחדות באותם גדלים של האנשים ושם אפשר לענות על חלומו של כל כלבלב.
חוץ מזה יש להם חנויות בוטיק קוליות שהיו גורמות לרחוב שבזי להסמיק, עם אקססוריז שמארק ג'יקובס היה מאמץ, ומאפיות שאם לא היו כלבים עומדים מאחורי הדלפק מכירה אני בטוחה שהיו כמה אנשים שלא היו עומדים בפיתוי הספיישל קאפקייק. כי אלו לא סתם מאפים ומתוקים, תכלס בגלל שלכלבים לא מומלץ לאכול סוכר ושוקלד זה רעיל להם אז משתמשים בשוקולד חרובים וכל מיני סוכר אורגני משובח. הפנגות הם למעשה מובילי הטרנד הבריאותי וללא ספק-
Dog's enjoy more!
גם הסבון שקנינו לה- אם חשבנו ששיחקנו אותה בארץ כשהשגנו איזה שמפו צרפתי...פחחח! פה מצאנו לה פיתוח מיוחד שפיתח וטרינר מומחה לדרמטולוגיה כלבלבית, האריזה נראית כאילו יצאה מבית העיצוב הויקטוריאני האיטלקי הגבוה, ובהתאם נקרא-
!His majesty's garden
אני לא הייתי מבחינה אם היו מזליפים קצת לאמבט.
חוץ מהמיטות הייחודיות שעשויות מהבדים שהתינוקות שלנו חולמים לישון עליהם, לכלבים המאוד מפונקים אפשר לקנות מדרגות מיוחדות על מנת שיוכלו לדלג למיטת בני האנוש הנחותים בכייף שלהם.
פנגה שבכל זאת יש לה סטייל היתה מעקמת את הראש החמוד שלה כשהיא היתה רואה את כלבי תל אביב מתגרדים על הגב בדשא בפארק הירקון. היא לא ממש הבינה מה הקטע ומידי פעם היתה מתאמנת על ה
move
הזה על המיטה שלנו.
עכשיו כשהשטיחים מקיר לקיר זה סטנדרט פה שהכלבים לוקחים כמובן מאליו, פנגה עושה מופע על הגב פעם בשעה.
כשפנגה הלכה לפגוש את הדוקטורית שלה היא התקבלה באופן פרטי וביחס אישי, על ידי לא פחות מ-3 נשים, צעירות יפות ואינטילגנטיות, שחוץ מלקרוא לה מיס פנגה (סגול בפ'! הם לא מסוגלים לקרוא לה פה פנגה עם פתח) ולשאול אותה מלא שאלות על ההסטוריה הרפואית שלה ועל איך היא עוברת נפשית את המעבר, נשכבו שלושתן למענה על הרצפה הקרה על מנת להוציא ממנה מנת דם אחת קטנה.
הם לא יודעות ש-
PENGA
היא כלבה ישראלית שהיתה מיועדת לגיבוש טייס.
פה היא הקיסרית הוד מעלתה ואנחנו מבקשים לא להפריע לשלוותה ולא לעורר בה stress מיותר.
שחלילה לא יישמע כאילו אני מקנאה פה, להפך!
אין שמחה ממני שסוף סוף מכירים באישיות הנעלה והסביבה שותפה לרגשותינו העזים.
ואנחנו מבקשים שתגלי בגרות שתתנהגי יפה כשהילדה תגיע!
פנגה- אנחנו אוהבים אותך! ומודים לאלוהים כל יום שנתן לנו את הזכות לאמץ אותך למשפחתינו.



















יום ראשון, 22 בנובמבר 2009





ושוב חלף לו עוד שבוע.
הזמן פה עובר מהר בינתיים.
המבקר השני עשה צ'ק אאוט היום- אחרי שאבא של איתי בילה איתנו שבועיים והיה המלווה האידיאלי, אלוף ארוחות הבוקר ומלך השאנטי,
עמית הגיע לשבוע, קצת פחות רגוע אבל אין תלונות סה"כ סידר את המיטה שלו יפה כל בוקר ולא השאיר קרקרים לפנגה על השולחן.
בזמן הזה עשינו עוד קצת קניות, חקרנו עוד קצת העיר ובעיקר מדדנו טמפרטורות באובססיביות. גילינו שהמעלות נעות פה בין 50- 40 מעלות פרנהיט שזה בממוצע 7.2 מעלות צלזיוס. והאמת היא שזה לא נורא כל כך. אפשר לצאת לסיבוב בוקר מקפיא פנים אך מרענן עם פנגה, ולצאת עם מעיל בערב.
בבית חם אפילו בלי להדליק חימום. לא ידוע אם זה בגלל השטיחים או בגלל שאנחנו בקושי פותחים חלון.
מחר מקבלים את המפתח לבית החדש ואפשר להתחיל להעמיס סחורה חדשה בריח ניילונים.
כדי לקבל בית מעוצב מאפס, בקניות שנעשו לפני פחות משבועייים, בתקופה שבין חג ההודייה לכריסמס, במחירים שישמרו על שפיות, היינו צריכים לבדוק את גבולות השיטה האמריקנית מכמה צדדים שונים. באופיים הם מאוד שמרניים ומקובעים לחוקים, לא מדובר פה בפליקס מרחוב הרצל שיעשה לך ג'סטה ויעמיס גם את המיטה שמחכה ברחוב פלורנטין לטרמפ הביתה. לא. פה מדובר בקואופרטיב ואת המנהל הקטן לא מעניין אם תבטל את כל ההזמנה רק כי המשלוח שלך יוצא משיקאגו ואתה רוצה להעמיס סחורה שנמצאת בקולומבוס ללא תוספת מחיר- אפילו שזה מאותה החנות. רוצה- תעמיס לבד.
אבל לפעמים פנייה לחלונות הגבוהים כן מעניינת אותם, וגזירת הנחות וקופונים והנחה של 15% הופכת להיות משמעותית מתמיד, וקופון שנגזר מחוברת פירסומית שהם כל כך אוהבים להפיץ מתוייק במחברת ומחכה לשימוש בזמן הקרוב.
או למשל התקנת כבלים אפילו שיש כל כך הרבה מבחר ולא מדובר במונופול של 2 חברות שיסחטו לך את הסבלנות מפה ועד נתניה, יכול להיות תהליך מייגע שצריך לעבור דרך אישורים מסויים של בעלי הדרגות השונות בהיררכיית הassociation managment.
כי לכל דבר יש כאן ספר חוקים, והסדר צריך להשמר.
בכל אופן העיקר שהמשלוח מאיקאה יגיע בזמן ושתיהיה מיטת אורחים לכל החמודים שבאים בקרוב.
מצורפות כמה תמונות לא הכי קשורות. חלק מהבית שבקרוב נעזוב, חלק מהרחוב הראשי כאן בלילה רגע לפני שהמצלמה התעייפה, וכמה תמונות איי פון מוצלחות, גם אחת עם Mr. Huge- הדובי הענק בן המשפחה החדש שלנו.
מחכים שיגיע המטען של המצלמה עם שאר הארגזים מהארץ כי עד אז המצלמה מושבתת.
וידאו גם כן בקרוב.















יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

















שקט של יום ראשון.
האמת היא שגם ככה די שקט פה. זה סוג של מושג חדש שאני צריכה להתרגל אליו. שקט. באנגלית גם מדברים יותר בשקט.
אפילו שלא עבדתי כל השבוע ,לעצב בית מאפס, בכלל- למצוא קודם בית בסביבה חדשה ולא מוכרת לחלוטין זה גם סוג של עבודה. עבודה כייפית למדי רק חבל שבמקום שייכנס כסף במקרה הגרוע עובר יום שלא מבזבזים . וזה גם כן לא קורה פה. בלתי אפשרי לחיות באמריקה ולא לקנות.
קנינו סלון ומיטה ורהיטים בסיסיים לבית הבובות החדש שלנו.
הכל נראה פה כל כך שונה מהמוכר. הבתים נראים כמו מתפאורה של סרט, גם הרחובות ובמיוחד השלכת והצבעים האפרוריים של הסתיו.
העיצוב כאן כנראה מאוד מנסה להתאים את עצמו למזג האוויר ולכן מוצאים הרבה עץ חום כהה, ריהוט כבד, גדול כמובן, ובסגנון אמריקאי מסורתי. הקלילות השוודית והצבעוניות המזרח תיכונית הגיעה לכאן בנגיעות קטנות, הצלחנו לשים את האצבע על חלקן ועם חלק זרמנו בקטע של חורפיות ביתית חמימה.
בינתיים תמונות שלכת ותמונות מסע מהשלבים הראשונים. ודש מפנגה.
(העלתי תמונות קטנות פעם הבאה זה לא יקרה:)