Me My Family 9months & Chihuly

יש כאן פטיש מסויים לאמן הזכוכית צ'יהולי.

הפריטים שלו ממוקמים גם במוזיאון וגם בגנים הבוטנים לצד תערוכת אורכידאות משיבת נפש.

הצבעים ביצירתו מרוחים באופן חצי אקאי, דינמי וזורח על זכוכיות שחלקן מזכירות מסיבת טרנס פסיכודלית במיוחד וחלקן מעוררות תהייה באשר לאמנות-אומנות גימיקית עממית אך גאונית.

בכל אופן יש משהו מרגיע בימי שלג לבנים לטייל בין צמחים ירוקים לצבעים מוטרפים.

הזכוכית שהיא למעשה חומר שביר כל כך, עדין ונטול מניירות, הופכת להיות במעשה קסמי ידיו (וידי פועליו) של צ'יהולי לצורות אימתניות, עצמאיות המשתלבות בסביבה שנבחרה עבורן, כמו נולדו לתוכה, ומקבלות חיים ואנרגייה מהפנטת.

משל לחיינו שאנו מטיילים בתוכם בביטחון רב, באמונה כמעט עיוורת בכוח של היצירה היומי שלנו, בזמן שהכל נושא מעין שקיפות צבעונית קסומה ושבריריות קיומית בחובו. 

מחשבה #1

כנות

מילה שיצא לי לחשוב עליה כאן.

החוסר בשגרה מביא אותי לחשוב באופן כללי יותר על החיים- מכיוון שהצעד הבא אינו מובן מאליו, וכל יום הוא תכנית חדשה, אני שואלת את עצמי באמת מה בא לי, מה אני רוצה ובאיזה דרך אני רוצה להשיג את זה (שלא לומר מי אני - את זה נשמור לעוד כמה חודשי רוחניקיות בשלג).
כשיש לך סדר יום קבוע או רשימת משימות שתמיד מוצאת את עצמה נגררת למחר, יש  אמת ואין הרבה זמן להתעסק איתה. המציאות מכתיבה אופן חשיבה שלא מאפשר לעצור ביותר מידי תחנות פילוסופיה וגם אין ממש כוח נפשי לרוב להתעסק בזה כי זה כמעט תמיד מסתיים בשיחת אלכוהול ועשן שרובה נשכחת ביום שלמחרת.

האמת היא שגם כשהכל לבן מסביב ויש שקט לשמוע את עצמך (או שבגלל שעוד לא התרגלתי לטלוויזיה כאן ואני מסוגלת לשכב ולהאזין לבטהובן), עדיין- לא כל כך קשה לגרד את האמת כמו שקשה לעשות משהו בעיניין.

להיות כנה עם עצמך הופך אותך גם לאדם נחמד וסובלני יותר כלפי הסביבה שלך, כי אין ספק שאם יש כנות בחייך אתה מודע לאהבה יותר. לעובדה שאתה אוהב את מי שאתה ואת מה שבחרת לעצמך.

על מנת שלא להמשיך להגרר כאן לקלישאות ניו אייג’יות שכבר נשמעו בכל פורמט אפשרי, אני לא ארחיב בנושא. כי הרשות נתונה.

יש לי חלון הזדמנויות של 4 שבועות עד הלידה להמשיך לחשוב, לפנטז על עצמי במחר שיבוא באופן שיכיל יותר משמעות,

כי רק להגיד אני כאן-

זה לא מספיק.

אפשר יותר. 

מחשבה #2

ריגוש

כשיש לך יותר זמן - יש לך יותר אפשרות לחוות ולהתרגש או שבעצם החיפוש אחר הריגוש משמים?

מחשבה #3

הורות

רציתי לכתוב על העיניין הזה.

מהזווית הקרובה לבוא, ומניתוח הביקור של אמא שלי והביקור של אבא שלי.

מה שמדהים זה שעד שזה לא קורה לך, זה פשוט לא קורה לך.

אין מודעות אמיתית לאף ילד בעולם הזה כמה ההורים שלו אוהבים אותו (בהנחה שאנחנו מדברים פה על הנורמל הרצוי ולא נכנסים עכשיו לסוגיות שנשאיר ל"חדשות המזעזעות" ).

אין לאף בן אדם שלא יצר חיים אחרים מדמו ובשרו, את השכל להבין את המשמעות של המילה הגדולה הזו.

ואף ילד לא יוכל באמת לנתח ולהבין את ההורים שלו.

אנחנו (הילדים) לא באמת מבינים כמה רציתם רק את טובתנו, ולא נצליח לדמיין אתכם חושבים איך אתם עושים הככככככללל למענינו ולמען משפחה מאושרת.

בכלל היו לכם חיים לפני שהגענו?

אני מאמינה שמדובר במערכות יחסים כל כך מורכבות שייקח לי עוד זמן לכתוב על זה.

אבל המחשבה לא עוזבת אותי.

אולי כי אני תוהה איזו מין אמא אני אהיה.

איזה מין אבא איתי יהיה.

מתי באמת מגיעה התחושה הטוטאלית הזו של- אני הורה.
ברגע הלידה? בבעיטה הראשונה? בבחילה הראשונה? בחיוך הראשון?

מתי מגיעה נוגעת בך ההכרה שמשנה לך את החיים?