גמר חתימה טובה

מעבר דירה בשבילי הוא מעין יום כיפור חילוני-חומרני קטן.

לחטט בכל החפצים האישים, לעבור כל ארון, כל קופסא כל מגירה זהו תהליך שיש בו אלמנטים של חשבון נפש.

שבוע לפני המעבר אני חווה רעד חרדה קל. ברור שהולכים לעוף פה דברים וצריך לחשוב טוב טוב מה שמרתי ולמה. צריך לחשבן כמה טי שירטים באמת צריך, כמה מאותם הפריטים בארון כבר עברו מספר לא מבוטל של מעברים ויכולים לא להמשיך איתנו הלאה, מה פשר כל הפתקאות הקטנות שדחוסות בכל מגירה אפשרית, ומה הולך עם מה באיזה קרטון. שלא לדבר על איפה ישתלבו כל הדברים האלה במקום החדש.

כל מיני כרטיסי ביקור של חנויות ומסעדות פתאום לא כל כך רלוונטים יותר. כל תיק ישן שלא רוקן ומגיח מההסטוריה מציף גל של זכרונות. 

אפילו שזו פעם שנייה השנה ופסח היה רק לא מזמן, הפסקתי באיזשהוא שלב לספור את שקיות הזבל המלאות שעזבו את עולמי, לא כל כך בצער יש לומר. על חלק קשה לוותר אין ספק, ואז ניגשים לשקית התרומות ומתפללים שב"ה מישהו יהנה מאותו אביזר/חפץ/בגד/רהיט/או כל שטות אחרת, כמוני איפושהוא ומתישהוא. 

תמיד באיזשהוא שלב עולה השאלה- "למה אנחנו צריכים כל כך הרבה דברים"? מתחילים עם דיבורי הבודהה על ההר ומנסים לדמיין עולם שבו מסתפקים בלונגי, סיגרייה פת צ'פאטי ומוזיקה. רק כל אלה שביננו שלא מנגנים על גיטרה ומאוד נהנים מהאיי פוד והרמקולים שמחים למנגל מידי פעם על הברבקיו (כמה אמריקאי מצידי) ולשטוף בקצת וויסקי בצד הסיגרייה.

בכל אופן החפצים לא מחפצנים אותנו כי מה לעשות שהם נשלחים בזה אחר זה מי לקרטון ומי לעולם אחר, וצריך להשתדל באמת לא לפתח רגישות יתר. תכלס רוב הדברים לא ישאלו לשלומנו כשנחזור הביתה. 

וכשהצבע החום הקרטוני משתלט על הבית פתאום יום כיפור נגמר לו, ובמעבר חד השופר מכריז על אווירת פסח. המקלחת שאחרי שוטפת את כל מעט החטאים שעוד דבקו בידיים המאובקות, ואפשר להתחיל להרגיש כמו שיצאנו מעבדות לחרות. הידיעה שתכף להכל יהיה מקום חדש, נקי ומסודר משחררת. 

אני תמיד תוהה איך אני מפספסת את השלב המהיר הזה שבו ממצב שהכל מונח כל כך יפה במקום החדש, ממש לצלם ולהפיץ בין כל אתרי העיצוב פנים-הבית הכי קולי, מתחילים להגיח קבלות חדשות, המגירות לאט לאט מתמלאות שוב, לוח ההשראה כבר עמוס ומלא, וצצים כל מיני דברים שבעצם אין להם מקום ברור והם פשוט מתחילים ליצור בלאגן סמוי שהופך במהרה לגלוי.

הפעם היה לי יום כיפור עם הקלות. בשיטה האמריקאית יש מומחים לאריזה והמובילים לוקחים את עצמם ברצינות רבה. מובינג - לא סתם יש לו הילה:) ברצינות! באים 4 חסונים מתקתקים פצפצים ומסקינטייפ ועוד לפני שהספקת להגיד כל נדרי המשאית כבר עמוסה. 

אמנם בערך מאז שגאיה נולדה לא הרבתי במילים על גבי הפס הרחב אבל זה לא שלא עברו עלי דברים, להפך. הייתי כה מוצפת ברגשות ותחושות והרהורי נפש, אך אלו מצאו אפיקי ביטוי אחרים.
וכך אספתי עוד חפצים, עוד יצירות, עוד רשומות, עוד זיכרונות.

ולמרות הכל, נקשרתי גם בליבי לעוד מקום. התרגלתי, ובכל זאת המשכתי הלאה.

אני עוד עייפה מידי מ"הצום" אבל כשגורדי השחקים מלאי האמביצייה של מנהטן קיבלו את פני היום  סף ההתרגשות עלה ואני מרגישה נקייה מחטאים קודמים ומוכנה להתחלה חדשה בלב שלם.